www.JewisheSchool.org

הלכות שבת פרק ג

א) מותר להתחיל מלאכה בערב שבת, אף על פי שהיא נגמרת מאליה בשבת: שלא נאסר עלינו, אלא לעשות מלאכה בעצמו של יום; אבל שתיעשה המלאכה מעצמה בשבת, מותר לנו ליהנות במה שנעשה בשבת מאליו.

ב) כיצד, פותקין מים לגינה ערב שבת עם חשיכה, והיא מתמלאה והולכת כל היום כולו. ומניחין מוגמר תחת הכלים, והן מתגמרין והולכין כל השבת כולה. ומניחים קילור על גבי העין, ואספלנית על גבי המכה, ומתרפאין והולכין כל השבת כולה. ושורין דיו וסממנין עם חשיכה, והן נשרין והולכין כל השבת כולה. ונותנין צמר ליורה, ואונין של פשתן לתנור, והם משתנין והולכין כל השבת כולה. ופורסין מצודות לחיה ולעופות ולדגים עם חשיכה, והן צדין והולכין כל השבת כולה. וטוענין בקורת בית הבד ובעיגולי הגת עם חשיכה, והמשקין זבין והולכין כל השבת כולה. ומדליקין את הנר או את המדורה מבערב, והיא דולקת והולכת כל השבת כולה.

ג) מניחין קדירה על גבי האש, או בשר בתנור או על גבי גחלים, והן מתבשלין והולכין כל השבת כולה, ואוכלין אותן בשבת. ויש בדבר זה, דרכים שהן אסורין -- גזירה, שמא יחתה בגחלים בשבת.

ד) כיצד, תבשיל שלא בשל כל צורכו, וחמין שלא הוחמו כל צורכן, או תבשיל שבשל כל צורכו וכל זמן שמצטמק הוא יפה לו -- אין משהין אותו על גבי האש בשבת, אף על פי שהונח מבעוד יום: גזירה -- שמא יחתה בגחלים כדי להשלים בישולו, או כדי לצמקו. לפיכך אם גרף האש, או שכיסה אש הכירה באפר או בנעורת הפשתן הדקה, או שעממו הגחלים שהרי הן כמכוסות באפר, או שהסיקוה בקש או בגבבה או בגללי בהמה דקה שהרי אין שם גחלים בוערות -- הרי זה, מותר לשהות עליה: שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל, ואין גוזרין שמא יחתה באש.

ה) במה דברים אמורים, בכירה שהבלה מועט. אבל התנור, אף על פי שגרף האש, או חיפה באפר, או שהסיקוהו בקש או בגבבה -- אין משהין בתוכו, ולא על גביו, ולא סומכין לו תבשיל שלא בשל כל צורכו, או שבשל כל צורכו ומצטמק ויפה לו: הואיל והבלו חם ביותר, אינו מסיח דעתו; וחוששים שמא יחתה בזו האש המעוטה, אף על פי שהיא אש קש וגבבה או מכוסה.

ו) ולמה אסרו לשהות בתנור, אף על פי שגרף -- מפני שהגורף אינו גורף אלא רוב האש ועוצמה, ואי אפשר לגרוף כל האש עד שלא תישאר ניצוצה אחת; ומפני שהבלו חם, שמא יחתה כדי לבער הניצוצות הנשארות.

ז) הכופח -- הבלו רב מהבל הכירה, ומועט מהבל התנור. לפיכך אם הסיקו בגפת או בעצים -- הרי הוא כתנור, ואין משהין בתוכו ולא על גביו, ולא סומכין לו תבשיל שלא בשל כל צורכו, או מצטמק ויפה לו: אף על פי שגרף, או כיסה באפר. ואם הסיקוהו בקש או בגבבה -- הרי הוא ככירה שהוסקה בקש ובגבבה, ומשהין עליו. ומותר לסמוך לכירה מבערב, ואף על פי שאינה גרופה. ואיזו היא כירה, ואיזה הוא כופח -- כירה, מקום שפיתת שתי קדירות; כופח, מקום שפיתת קדירה אחת.

ח) תבשיל חי שלא בשל כלל, או שבשל כל צורכו ומצטמק ורע לו -- מותר לשהותו על גבי האש, בין בכירה וכופח בין בתנור. וכן תבשיל שבשל ולא בשל כל צורכו, או בשל כל צורכו ומצטמק ויפה לו -- אם השליך לתוכו אבר חי סמוך לבין השמשות, נעשה הכול כתבשיל חי; ומותר לשהותו על האש, אף על פי שלא גרף ולא כיסה, מפני שכבר הסיח דעתו ממנו, ואינו בא לחתות בגחלים.

ט) כל תבשיל שאסור לשהותו, אם עבר ושיהה אותו -- אסור לאוכלו עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שייעשה. ואם שכחו -- אם תבשיל שלא בשל כל צורכו הוא, אסור עד מוצאי שבת; ואם תבשיל שבשל כל צורכו הוא ומצטמק ויפה לו, מותר לאוכלו בשבת.

י) כל שמותר לשהותו על גבי האש -- כשנוטלין אותו בשבת, אסור להחזירו למקומו. אין מחזירין לעולם, אלא על גבי כירה גרופה, או מכוסה, או בכירה וכופח שהוסקו בקש וגבבה: והוא, שלא הניח הקדירה על גבי הקרקע; אבל משהניחה על גבי הקרקע, אין מחזירין אותה, ואפילו על גבי גרופה, או מכוסה. ואין מחזירין לתנור ולא לכופח, שהוסקו בגפת או בעצים, אף על פי שגרף או כיסה, מפני שהבלן חם ביותר. וכל שאין מחזירין עליו, אין סומכין לו בשבת.

יא) אסור להכניס מגרפה לקדירה בשבת, והיא על האש, להוציא ממנה בשבת -- מפני שמגיס בה; וזה מצורכי הבישול הוא, ונמצא כמבשל בשבת. ומותר להחזיר מכירה לכירה, אפילו מכירה שהבלה מועט לכירה שהבלה מרובה; אבל לא מכירה לטמינה, ולא מטמינה לכירה.

יב) לא ימלא אדם קדירה עססייות ותורמוסין, או חבית של מים, וייתן לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה, וישהה אותן -- שאלו וכל כיוצא בהן, אף על פי שלא בשלו כל עיקר, כתבשיל שלא בשל כל צורכו הן, מפני שאינן צריכין בישול הרבה; ודעתו עליהן לאוכלן לאלתר, ולפיכך אסור לשהותן בתנור. ואם עבר ושיהה -- אסורין עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שייעשו.

יג) תנור שנתן לתוכו בשר מבעוד יום, ושיהה אותו בשבת -- אם בשר גדי הוא וכיוצא בו, מותר, שאם יחתה בגחלים, יתחרך הבשר שאינו צריך אלא חמימות האש בלבד. ואם בשר עז או בשר שור הוא, אסור, שמא יחתה בגחלים, לבשלו: ואם טח פי התנור בטיט, מותר -- שאם בא לפתוח התנור ולחתות, תיכנס הרוח, ויתקשה הבשר וייפסד, ויצטנן התנור.

יד) וכן כל דבר שהרוח מפסדת אותו, אין גוזרין עליו שמא יגלהו ויחתה; ומפני זה נותנין אונין של פשתן לתוך התנור עם חשיכה, שאם גילהו ייפסד.

טו) נתן גדי שלם לתוך התנור, הרי הוא כבשר עז או בשר שור, ואסור לשהותו, שמא יחתה בגחלים -- אלא אם כן טח התנור; ומותר לשלשל כבש הפסח לתנור עם חשיכה, ואף על פי שאינו טח, מפני שבני חבורה, זריזין הן.

טז) אין צולין בשר ובצל וביצה על גבי האש -- אלא כדי שייצלו מבעוד יום, ויהיו ראויין לאכילה. ואם נשארו אחר כן על האש בשבת, עד שייצלו הרבה -- מותר, מפני שהן כמצטמק ורע לו: שאם חתה -- יחרוך אותן, שעל גוף האש הם. ומפני זה מניחין מוגמר תחת הכלים עם חשיכה -- שאם חתה בגחלים, יישרף המוגמר ויעשן הכלים.

יז) הא למדת, שכל דבר שאנו אוסרין בעניין זה, אינו אסור משום שהוא נעשה בשבת; אלא גזירה, שמא יחתה בגחלים. לפיכך אין נותנין צמר ליורה, אלא אם כן הייתה עקורה מעל האש -- שמא יחתה בגחלים: והוא, שיהיה פיה טוח בטיט -- שמא יגיס בה, משחשיכה.

יח) אין נותנין את הפת בתנור עם חשיכה, ולא הררה על גבי הגחלים -- אלא כדי שיקרמו פנים שאינן מודבקין בתנור או באש; ואם נשארו אחרי כן, עד שיגמור אפייתן -- מותר: שאם יחתה, יפסיד אותן. ואם נתן סמוך לחשיכה, וחשיכה ועדיין לא קרמו פניה -- אם במזיד, אסור לאכול מהן עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שייעשו. ואם בשוגג, מותר לו לרדות ממנה מזון שלוש סעודות בשבת; וכשהוא רודה -- לא ירדה במרדה כדרך שהוא עושה בחול, אלא בסכין וכיוצא בה.

יט) עושה אדם מדורה מכל דבר שירצה, בין על גבי קרקע בין על גבי מנורה, ומדליקה מבעוד יום, ומשתמש לאורה או מתחמם כנגדה בשבת. וצריך שידליק רוב המדורה קודם חשיכה, עד שתהא שלהבת עולה מאליה קודם השבת; ואם לא הדליק רובה, אסור ליהנות בה בשבת -- גזירה, שמא יחתה בה ויניד העצים כדי שתעלה השלהבת. ואם הדליק עץ יחידי, צריך להדליק רוב עובייו ורוב היקפו מבעוד יום.

כ) במה דברים אמורים, בגבולין; אבל במקדש, מאחיזין את האור בעצים במדורת בית המוקד עם חשיכה, ואין חוששין שמא יחתה, שהכוהנים זריזין הן.

כא) הייתה מדורה של קנים, או של גרעינים -- אינו צריך להדליק הרוב; אלא כיון שהתחיל בהן האש קודם השבת, מותר להשתמש בה, מפני שהאש נתלית בהן במהרה, ואינו צריך לחתות. לפיכך אם אגד הקנים, או הניח הגרעינין בחותלות -- הרי הן כעצים, וצריך שתעלה בהן שלהבת מאליה קודם השבת.

כב) מדורה של זפת, או של גופרית, או של רבב, או של קירה, או של קש, או של גבבה -- אינו צריך להדליק רובה קודם השבת, מפני שהאש מדלקת אותם במהרה.

---

הלכות שבת פרק ד

א) יש דברים שאם טמן בהן התבשיל, הוא מתחמם ומוסיפין בבישולו כעין האש -- כגון גפת, וזבל, ומלח, וסיד, וחול, או זוגין ומוכין ועשבים בזמן ששלושתן לחין מחמת עצמן; ודברים אלו, נקראין דבר המוסיף. ויש דברים שאם טמן בהן התבשיל, יישאר בחמימותו בלבד, ואינן מוסיפין לו בישול, אלא מונעין אותו מלהצטנן -- כגון זוגין ומוכין ועשבים יבשים, וכסות, ופירות, וכנפי יונה, ונעורת הפשתן, ונסורת חרשים, ושלחין, וגיזי צמר; ודברים אלו, נקראין דבר שאינו מוסיף.

ב) מן הדין היה, שטומנין בדבר המוסיף מבעוד יום, ויישאר התבשיל טמון בשבת, שהרי משהין על גבי האש בשבת. אבל אסרו חכמים להטמין בדבר המוסיף, מבעוד יום: גזירה, שמא תרתח הקדירה בשבת, ויצטרך לגלותה עד שתנוח הרתיחה, ויחזור ויכסה בשבת -- ונמצא טומן בדבר המוסיף בשבת, שהוא אסור. לפיכך מותר להטמין בדבר המוסיף, בין השמשות -- שסתם קדירות בין השמשות, כבר רתחו ונחו מבעבוען, וכיון שנחו, שוב אינן רותחין.

ג) וכן מן הדין היה, לטמון התבשיל בדבר שאינו מוסיף, בשבת עצמה; אבל אסרו חכמים דבר זה -- גזירה, שמא יטמין ברמץ ויהיה בו ניצוצות של אש, ונמצא חותה בגחלים; לפיכך אסרו להטמין דבר חם בשבת, ואפילו בדבר שאינו מוסיף.

ד) ספק חשיכה ספק לא חשיכה, מותר לטמון את דבר חם; ומותר לטמון את דבר הצונן בשבת, בדבר שאינו מוסיף, שלא יצטנן ביותר, או כדי שתפוג צינתו. חמין שטמנן מערב שבת, ונתגלו בשבת -- מותר לכסותן, שהרי אינו מוסיף; ומותר להחליף הכיסוי בשבת. כיצד, נוטל כסות, ומניח כנפי יונה; או נוטל כנפי יונה, ומניח הכסות.

ה) פינה התבשיל או המים החמין, מכלי לכלי אחר -- מותר להטמין הכלי האחר בשבת בדבר שאינו מוסיף, כמו הדבר הצונן: שלא אסרו להטמין בשבת, אלא דבר חם שהוא בכלי ראשון שנתבשל בו; אבל אם פינהו, מותר.

ו) מניחין מיחם על גבי מיחם בשבת, וקדירה על גבי קדירה, וקדירה על גבי מיחם, ומיחם על גבי קדירה; וטח פיהם בבצק: לא בשביל שייחמו, אלא בשביל שיעמדו על חומם -- שלא אסרו אלא להטמין בשבת; אבל להניח כלי חם על גבי כלי חם, כדי שיהיו עומדין בחמימותן -- מותר. אבל אין מניחין כלי שיש בו דבר צונן, על גבי כלי חם, בשבת -- שהרי מוליד בו חום בשבת; ואם הניחו, מבערב -- מותר, ואינו כטומן בדבר מוסיף.

---

הלכות שבת פרק ה

א) הדלקת נר בשבת אינה רשות, אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק; ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה, כגון עירובי חצרות או נטילת ידיים לאכילה: אלא חובה. ואחד אנשים ואחד נשים, חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת. אפילו אין לו מה יאכל -- שואל על הפתחים, ולוקח שמן ומדליק את הנר: שזה בכלל עונג שבת. וחייב לברך קודם הדלקה, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת -- כדרך שמברך על כל הדברים שהוא חייב בהם מדברי סופרים.

ב) מותר להשתמש לנר השבת: והוא, שלא יהיה הדבר צריך עיון הרבה; אבל דבר שצריך לדקדק בראייתו, אסור להבחינו לאור הנר -- גזירה, שמא יטה.

ג) המדליק צריך להדליק מבעוד יום, קודם שקיעת החמה. ונשים מצוות על דבר זה, יותר מן האנשים, לפי שהן מצויות בבתים, והן העוסקות במלאכת הבית; ואף על פי כן, צריך האיש להזהירן ולבדוק אותן על כך, ולומר לאנשי ביתו ערב שבת קודם שתחשך, הדליקו את הנר. ספק חשיכה ונכנס השבת, ספק לא נכנס -- אין מדליקין.

ד) משתשקע החמה עד שייראו שלושה כוכבים בינוניים, הוא הזמן הנקרא בין השמשות בכל מקום; והוא ספק מן היום, ספק מן הלילה, ודנין בו להחמיר, בכל מקום. ולפיכך אין מדליקין בו; והעושה מלאכה בין השמשות ערב שבת ובין השמשות במוצאי שבת, בשוגג -- חייב חטאת מכל מקום. וכוכבים אלו -- לא גדולים הנראים ביום, ולא קטנים שאינן נראין אלא בלילה; ומשייראו שלושה כוכבים אלו הבינוניים, הרי זה לילה ודאי.

ה) פתילה שמדליקין בה לשבת, אין עושין אותה מדבר שהאור מסכסכת בו -- כגון צמר, ושיער, ומשי, וצמר הארז, ופשתן שלא נופץ, וסיב של דקל, ומיני העץ הרכים, וכיוצא בהן; אלא מדבר שהאור נתלית בו -- כגון פשתה נפוצה, ובגדי שש, וצמר גפן, וכיוצא בהן מדבר שהאור נתלית בו. והמדליק צריך שידליק, ברוב היוצא מן הפתילה.

ו) הכורך דבר שמדליקין בו, על דבר שאין מדליקין בו -- אם להעבות הפתילה כדי להוסיף אורה, אסור; ואם להקשות הפתילה כדי שתהא עומדת ולא תשתלשל למטה, מותר.

ז) נותנין גרגר של מלח וגריס של פול על פי הנר בערב שבת, כדי שיהא דולק בליל שבת. וכל הפתילות שאין מדליקין בהן, עושין מהן מדורה -- בין להתחמם כנגדה, בין להשתמש לאורה, בין על גבי מנורה, בין על גבי קרקע; ולא אסרו אלא לעשותן פתילה לנר, בלבד.

ח) שמן שמדליקין בו לשבת, צריך שיהא נמשך אחר הפתילה; אבל שמנין שאין נמשכין אחר הפתילה, כגון זפת, ושעווה, ושמן קיק, ואליה, וחלב -- אין מדליקין בהן. ומפני זה אין מדליקין בפתילות שאין האור נתלית בהן, ולא בשמנים שאין נמשכין אחר הפתילה -- גזירה, שמא יהיה אור הנר אפל, ויטה אותה, בשעה שישתמש לאורה.

ט) חלב שהתיכו, וקרבי דגים שנמוחו -- נותן לתוכן שמן כל שהוא, ומדליק; אבל שמנין שאין מדליקין בהן, אפילו עירבן בשמנים שמדליקין בהן -- לא ידליק, מפני שאין נמשכין.

י) אין מדליקין בעטרן, מפני שריחו רע -- שמא יניחנו וייצא, וחובה עליו לישב לאור הנר. ולא בצורי, מפני שריחו טוב -- שמא ייקח ממנו, מן הנר; ועוד, מפני שהוא עף. ולא בנפט לבן, ואפילו בחול -- מפני שהוא עף, ויבוא לידי סכנה.

יא) מותר להדליק לכתחילה, בשאר שמנים -- כגון שמן צנון, ושומשמין, ולפת, וכל כיוצא בהן: אין אסור אלא אלו שמנו חכמים, בלבד.

יב) לא ייתן אדם כלי מנוקב מלא שמן על פי הנר, בשביל שיהא מנטף, ולא ימלא קערה שמן ויתננה בצד הנר וייתן ראש הפתילה לתוכה, בשביל שתהא שואבת -- גזירה, שמא ייקח מן השמן שבכלי: שהרי לא נמאס בנר; ואסור ליהנות בשבת מן השמן שהודלק בו, ואפילו כבתה הנר, ואפילו נטף מן הנר -- מפני שהוא מוקצה מחמת איסור. ואם חיבר הכלי שיש בו השמן אל הנר בסיד, ובחרסית, וכיוצא בהן -- מותר.

יג) אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו שמן בשבת, שהרי מבטל הכלי מהכינו; ואם נתנו מבעוד יום, מותר. ונותנין כלי תחת הנר בשבת, לקבל בו ניצוצות -- מפני שאין בהן ממש, והרי לא ביטלו מלטלטלו; ואסור ליתן לתוכו מים, ואפילו מערב שבת -- מפני שהוא מקרב כיבוי הניצוצות.

יד) אין פולין לאור הנר, ולא קורין לאור הנר, ואפילו גבוה שתי קומות; ואפילו עשרה בתים זה על גב זה, והנר בעליונה -- לא יקרא ולא יפלה לאורו בתחתונה, שמא ישכח ויטה. ואם היו שניים קורין בעניין אחד, מותרין לקרות לפני הנר -- שכל אחד מהן מזכיר חברו, אם שכח; אבל לא בשני עניינות, שכל אחד מהן טרוד בעניינו.

טו) התינוקות -- קורין לפני רבן לאור הנר, מפני שהרב משמרן; אבל הוא לא יקרא, מפני שאין אימתן עליו. ויש לו לראות בספר לאור הנר, עד שיראה ראש הפרשה שהוא צריך להקרותן; ואחר כך נותן הספר בידן, והן קוראין לפניו.

טז) כלים הדומין זה לזה, ואינן ניכרין אלא בעיון הרבה -- אסור להקריבן לאור הנר, ולהבחין ביניהן: שמא ישכח, ויטה. לפיכך שמש שאינו קבוע -- אסור לו לבדוק כוסות וקערות לאור הנר, מפני שאינו מכירן, בין בנר של שמן, בין בנר של נפט שאורו רב; אבל שמש קבוע -- מותר לו לבדוק לאור הנר כוסות וקערות, מפני שאינו צריך עיון הרבה. ואם היה נר של שמן זית -- אין מורין לו לבדוק, ואף על פי שהוא מותר: גזירה, שמא יסתפק ממנו.

יז) נר שאחורי הדלת -- אסור לפתוח הדלת ולנעול כדרכו, מפני שהוא מכבהו; אלא ייזהר בשעה שפותח, ובשעה שנועל. ואסור לפתוח את הדלת כנגד המדורה בשבת, כדי שתהא הרוח מנשבת בה, ואף על פי שאין שם, אלא רוח מצויה. ומניחין הנר של שבת על גבי אילן המחובר לקרקע, ואינו חושש.

יח) כל מדינות ועיירות של ישראל, תוקעין בהן שש תקיעות בערב שבת; ובמקום גבוה היו תוקעין, כדי להשמיע כל אנשי המדינה, וכל אנשי המגרש שלה.

יט) תקיעה ראשונה, נמנעו העומדים בשדות מלחרוש ומלעדור ומלעשות מלאכה שבשדה; ואין הקרובין רשאין ליכנס לעיר, עד שיבואו רחוקים וייכנסו כולם בבת אחת. ועדיין החנייות פתוחות, והתריסין מונחין. התחיל לתקוע שנייה -- נסתלקו התריסין, וננעלו החנייות; ועדיין החמין והקדירות מונחין על גבי כירה. התחיל לתקוע תקיעה שלישית -- סילק המסלק והטמין המטמין, והדליקו את הנרות. ושוהה כדי לצלות דג קטן, או כדי להדביק פת בתנור; ותוקע ומריע, ותוקע ושובת.

כ) תקיעה ראשונה, תוקע אותה במנחה; והשלישית, קודם לשקיעת החמה. וכן תוקעין במוצאי שבת אחר צאת הכוכבים, להתיר העם למעשיהן.

כא) יום הכיפורים שחל להיות בערב שבת, לא היו תוקעין; חל להיות במוצאי שבת, לא תוקעין ולא מבדילין. יום טוב שחל להיות בערב שבת, תוקעין ולא מבדילין; חל להיות לאחר השבת, מבדילין ולא תוקעין.