www.JewisheSchool.org

הלכות שמיטה ויובל פרק ט

א) מצות עשה להשמיט המלווה בשביעית, שנאמר "שמוט כל בעל משה ידו" (דברים טו,ב); והתובע חוב שעברה עליו שביעית -- עבר על לאו, שנאמר "לא ייגוש את ריעהו ואת אחיו" (שם).

ב) אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה בשביעית, אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע -- שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף; ודבר זה, קבלה הוא: אמרו חכמים, בזמן שאתה משמיט קרקע -- אתה משמיט כספים בכל מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ; ובזמן שאין שם שמיטת קרקע -- אין אתה משמיט כספים בשביעית, אפילו בארץ.

ג) ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום, ואף על פי שאין היובל נוהג -- כדי שלא תשתכח תורת שמיטת הכספים בישראל.

ד) אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה -- שנאמר "מקץ שבע שנים, תעשה שמיטה. וזה דבר השמיטה, שמוט..." (דברים טו,א-ב), ושם הוא אומר "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה, בחג הסוכות" (דברים לא,י): מה שם אחר שבע, אף השמטת כספים אחר שבע.

ה) לפיכך המלווה את חברו בשביעית עצמה, גובה חובו כל השנה; וכשתשקע חמה בליל ראש השנה של מוצאי שביעית, אבד החוב. [ה] שחט את הפרה, וחלקה על דעת שהיום ראש השנה של מוצאי שביעית, ונתעבר אלול, ונמצא אותו היום סוף שביעית -- אבדו הדמים, שהרי עברה שביעית על החוב.

ו) שביעית משמטת את המלווה; ואפילו מלווה שבשטר שיש בו אחריות נכסים, הרי זה משמיט. ואם סיים לו שדה בהלוואתו, אינו משמיט. והשביעית משמטת את השבועה, שנאמר "לא ייגוש" (דברים טו,ב), מכל מקום, לא לשלם ולא להישבע.

ז) במה דברים אמורים, בשבועת הדיינין, וכל כיוצא בה מדברים שאם יודה בהן, שביעית משמטת אותן; אבל שבועת השומרין והשותפין, וכיוצא בהן משבועות שאם יודה ישלם -- הרי זה יישבע אחר השמיטה.

ח) הלווהו ותבעו וכפר בו, והגיעה השמיטה והוא בכפירתו, והודה אחר שעברה שביעית, או שבאו עליו עדים אחר השביעית -- אין השביעית משמטת.

ט) המלווה את חברו, וקבע לו זמן לעשר שנים -- אינו משמיט: אף על פי שהוא בא לידי לא ייגוש, הרי הוא עתה אינו יכול לנגוש. התנה עימו שלא יתבענו, שביעית משמטת.

י) המלווה את חברו, והתנה עימו שלא תשמטנו שביעית -- הרי זה נשמט: שאינו יכול לבטל דין השביעית. התנה עימו שלא ישמיט הוא חוב זה, ואפילו בשביעית -- תנאו קיים: שכל תנאי שבממון קיים; ונמצא זה חייב עצמו בממון שלא חייבה אותו תורה, שהוא חייב.

יא) הקפת החנות, אינה נשמטת; ואם עשה אותה מלווה, נשמטת. שכר שכיר, אינו נשמט; ואם זקפו עליו במלווה, הרי זה נשמט.

יב) קנס של אונס, והמפתה, והמוציא שם רע -- אינן נשמטין; ואם זקפן במלווה, נשמטין. ומאימתיי נזקפין במלווה, בשעת העמדה בדין. [יג] המגרש את אשתו קודם השמיטה, אין כתובתה נשמטת; ואם פגמה אותה, או זקפתה עליו במלווה -- נשמטת.

יג) [יד] המלווה על המשכון, אינו משמיט -- והוא, שיהיה החוב כנגד המשכון; ואם היה יתר, משמיט היתר על המשכון.

יד) [טו] המוסר שטרותיו לבית דין, ואמר להם אתם גבו לי חובי זה -- אינו נשמט, שנאמר "ואשר יהיה לך את אחיך" (דברים טו,ג), וזה בית דין תובעין אותו. וכן בית דין שחתכו את הדין, וכתבו איש פלוני אתה חייב ליתן לזה כך וכך -- אינו נשמט: שזה כגבוי הוא, וכאילו בא לידו; ואינו כמלווה.

טו) [טז] כשראה הילל הזקן שנמנעו מלהלוות זה את זה, ועוברין על הכתוב בתורה "הישמר לך פן יהיה דבר..." (דברים טו,ט), התקין פרוזבול, כדי שלא יישמט החוב עד שילוו זה את זה. ואין הפרוזבול מועיל אלא בשמיטת כספים בזמן הזה, שהיא מדברי סופרים; אבל שמיטה של תורה, אין הפרוזבול מועיל בה.

טז) [יז] אין כותבין פרוזבול אלא בית דין חכמים גדולים ביותר, כבית דינו של רבי אמי ורבי אסי -- שהן ראויין להפקיע ממון בני אדם; אבל שאר בתי דינין, אין כותבין.

יז) [יח] זה הוא גופו של פרוזבול, מוסר אני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה; והדיינין חותמין מלמטן, או העדים.

יח) [יט] אין כותבין פרוזבול, אלא על הקרקע; אם אין קרקע ללווה -- מזכה לו המלווה כל שהוא בתוך שדהו, אפילו קלח של כרוב. השאילו מקום לתנור או לכירה, כותבין עליו פרוזבול; הייתה לו שדה ממושכנת, כותבין עליה פרוזבול.

יט) [כ] וכותבין לאיש על נכסי אשתו, וליתומים על נכסי אפיטרופין. אין לו קרקע, ולערב יש לו קרקע -- כותבין עליה פרוזבול. היה לו חוב על חברו, ויש לחברו קרקע -- הואיל והוא תחת שיעבודו, כותב עליו פרוזבול.

כ) [כא] אחד שלווה מחמישה, צריכין פרוזבול לכל אחד ואחד; וחמישה שלוו מאחד, דיין פרוזבול אחד לכולן. [כב] כתב הפרוזבול תחילה, ואחר כך הלווה -- אינו מועיל, אלא משמיט: עד שיכתוב הפרוזבול לאחר שהלווה. נמצאת אומר שכל מלווה הקודמת לפרוזבול, אינה נשמטת בפרוזבול זה; ואם הפרוזבול קודם את מלווה, הרי זו נשמטת. [כג] לפיכך פרוזבול המוקדם כשר, והמאוחר פסול.

כא) כיצד, כתבו בניסן, והקדים זמנו מאדר -- כשר: שהרי הורע כוחו, שאינו משמיט אלא עד אדר. אבל אם איחר זמנו, וכתבו מאייר -- פסול: שהרי מייפה כוחו, שהוא אינו משמיט עד אייר שלא כדין -- שאין דינו שלא ישמיט אלא עד ניסן, בשעת מסירת הדברים לבית דין.

כב) [כד] המוציא שטר חוב אחר שביעית, ואין עימו פרוזבול -- אבד חובו. ואם אמר, היה לי בפרוזבול ואבד -- נאמן: שמזמן הסכנה ואילך, בעל חוב גובה שלא בפרוזבול. ולא עוד, אלא כשיביא בעל חוב את שטרו, או כשיבוא לתבוע במלווה על פה -- אומרים לנתבע שלם לו; ואם טען הנתבע ואמר, איה פרוזבול שלו -- אומרים לתובע, היה לך פרוזבול ואבד: אם אמר כן היה, נאמן; ואם הודה שלא כתב פרוזבול, אבד חובו. והיתומין, אינן צריכין פרוזבול.

כג) [כה] הוציא פרוזבול, וטען הנתבע ואמר מלווה זו שהוא תובע אחר פרוזבול זה הייתה, והתובע אומר קודם פרוזבול הייתה -- התובע נאמן: שאילו אמר היה לי ואבד, נאמן -- ואף על פי שאין אנו יודעין זמן הפרוזבול שאבד.

כד) [כו] טען הנתבע ואמר, מלווה יש לו אצלי, והתובע אומר, לא כי אלא הקפת חנות היא שאינה נשמטת שהרי לא זקפתיה מלווה -- הרי זה נאמן: שהרי אם ירצה יאמר, מלווה הייתה ופרוזבול היה לי ואבד -- שכיון שתיקנו חכמים פרוזבול, חזקה היא שאין אדם מניח דבר מותר ואוכל דבר אסור.

כה) [כז] תלמידי חכמים שהלוו זה את זה, ומסר דבריו לתלמידים, ואמר מוסר אני לכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה -- אינו צריך לכתוב פרוזבול: מפני שהן יודעין שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם, ובדברים בלבד היא נדחית.

כו) [כח] כל המחזיר חוב שעברה עליו שביעית, רוח חכמים נוחה הימנו. וצריך המלווה לומר למחזיר, משמיט אני וכבר נפטרת ממני: אומר לו, אף על פי כן רצוני שתקבל -- יקבל ממנו, שנאמר "לא ייגוש" (דברים טו,ב), והרי לא נגש. ולא יאמר לו, בחובי אני נותן לך; אלא יאמר לו, שלי הם ובמתנה אני נותן לך.

כז) [כט] החזיר לו חובו, ולא אמר לו כן -- מסבב עימו בדברים, עד שיאמר לו שלי הם ובמתנה נתתים לך; ואם לא אמר, לא יקבל ממנו -- אלא ייטול מעותיו, וילך לו.

כח) [ל] מי שנמנע מלהלוות את חברו קודם השמיטה, שמא יתאחר החוב שלו ויישמט -- עבר בלא תעשה, שנאמר "הישמר לך..." (דברים טו,ט). וחטא גדול הוא, שהרי הזהירה עליו תורה בשני לאוין, שנאמר "הישמר לך פן..." (שם): וכל מקום שנאמר הישמר, או פן, או אל -- הרי זה מצות לא תעשה. והתורה הקפידה על מחשבה רעה זו, וקראתו "בלייעל" (שם); והרי הוסיף הכתוב להזהיר ולצוות שלא יימנע אלא ייתן, שנאמר "נתון תיתן לו, ולא ירע לבבך בתיתך לו" (דברים טו,י); והבטיח הקדוש ברוך הוא בשכר מצוה זו בעולם הזה, שנאמר "כי בגלל הדבר הזה יברכך..." (שם).