www.JewisheSchool.org

הלכות שבת פרק ג

א) מותר להתחיל מלאכה בערב שבת, אף על פי שהיא נגמרת מאליה בשבת: שלא נאסר עלינו, אלא לעשות מלאכה בעצמו של יום; אבל שתיעשה המלאכה מעצמה בשבת, מותר לנו ליהנות במה שנעשה בשבת מאליו.

ב) כיצד, פותקין מים לגינה ערב שבת עם חשיכה, והיא מתמלאה והולכת כל היום כולו. ומניחין מוגמר תחת הכלים, והן מתגמרין והולכין כל השבת כולה. ומניחים קילור על גבי העין, ואספלנית על גבי המכה, ומתרפאין והולכין כל השבת כולה. ושורין דיו וסממנין עם חשיכה, והן נשרין והולכין כל השבת כולה. ונותנין צמר ליורה, ואונין של פשתן לתנור, והם משתנין והולכין כל השבת כולה. ופורסין מצודות לחיה ולעופות ולדגים עם חשיכה, והן צדין והולכין כל השבת כולה. וטוענין בקורת בית הבד ובעיגולי הגת עם חשיכה, והמשקין זבין והולכין כל השבת כולה. ומדליקין את הנר או את המדורה מבערב, והיא דולקת והולכת כל השבת כולה.

ג) מניחין קדירה על גבי האש, או בשר בתנור או על גבי גחלים, והן מתבשלין והולכין כל השבת כולה, ואוכלין אותן בשבת. ויש בדבר זה, דרכים שהן אסורין -- גזירה, שמא יחתה בגחלים בשבת.

ד) כיצד, תבשיל שלא בשל כל צורכו, וחמין שלא הוחמו כל צורכן, או תבשיל שבשל כל צורכו וכל זמן שמצטמק הוא יפה לו -- אין משהין אותו על גבי האש בשבת, אף על פי שהונח מבעוד יום: גזירה -- שמא יחתה בגחלים כדי להשלים בישולו, או כדי לצמקו. לפיכך אם גרף האש, או שכיסה אש הכירה באפר או בנעורת הפשתן הדקה, או שעממו הגחלים שהרי הן כמכוסות באפר, או שהסיקוה בקש או בגבבה או בגללי בהמה דקה שהרי אין שם גחלים בוערות -- הרי זה, מותר לשהות עליה: שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל, ואין גוזרין שמא יחתה באש.

ה) במה דברים אמורים, בכירה שהבלה מועט. אבל התנור, אף על פי שגרף האש, או חיפה באפר, או שהסיקוהו בקש או בגבבה -- אין משהין בתוכו, ולא על גביו, ולא סומכין לו תבשיל שלא בשל כל צורכו, או שבשל כל צורכו ומצטמק ויפה לו: הואיל והבלו חם ביותר, אינו מסיח דעתו; וחוששים שמא יחתה בזו האש המעוטה, אף על פי שהיא אש קש וגבבה או מכוסה.

ו) ולמה אסרו לשהות בתנור, אף על פי שגרף -- מפני שהגורף אינו גורף אלא רוב האש ועוצמה, ואי אפשר לגרוף כל האש עד שלא תישאר ניצוצה אחת; ומפני שהבלו חם, שמא יחתה כדי לבער הניצוצות הנשארות.

ז) הכופח -- הבלו רב מהבל הכירה, ומועט מהבל התנור. לפיכך אם הסיקו בגפת או בעצים -- הרי הוא כתנור, ואין משהין בתוכו ולא על גביו, ולא סומכין לו תבשיל שלא בשל כל צורכו, או מצטמק ויפה לו: אף על פי שגרף, או כיסה באפר. ואם הסיקוהו בקש או בגבבה -- הרי הוא ככירה שהוסקה בקש ובגבבה, ומשהין עליו. ומותר לסמוך לכירה מבערב, ואף על פי שאינה גרופה. ואיזו היא כירה, ואיזה הוא כופח -- כירה, מקום שפיתת שתי קדירות; כופח, מקום שפיתת קדירה אחת.

ח) תבשיל חי שלא בשל כלל, או שבשל כל צורכו ומצטמק ורע לו -- מותר לשהותו על גבי האש, בין בכירה וכופח בין בתנור. וכן תבשיל שבשל ולא בשל כל צורכו, או בשל כל צורכו ומצטמק ויפה לו -- אם השליך לתוכו אבר חי סמוך לבין השמשות, נעשה הכול כתבשיל חי; ומותר לשהותו על האש, אף על פי שלא גרף ולא כיסה, מפני שכבר הסיח דעתו ממנו, ואינו בא לחתות בגחלים.

ט) כל תבשיל שאסור לשהותו, אם עבר ושיהה אותו -- אסור לאוכלו עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שייעשה. ואם שכחו -- אם תבשיל שלא בשל כל צורכו הוא, אסור עד מוצאי שבת; ואם תבשיל שבשל כל צורכו הוא ומצטמק ויפה לו, מותר לאוכלו בשבת.

י) כל שמותר לשהותו על גבי האש -- כשנוטלין אותו בשבת, אסור להחזירו למקומו. אין מחזירין לעולם, אלא על גבי כירה גרופה, או מכוסה, או בכירה וכופח שהוסקו בקש וגבבה: והוא, שלא הניח הקדירה על גבי הקרקע; אבל משהניחה על גבי הקרקע, אין מחזירין אותה, ואפילו על גבי גרופה, או מכוסה. ואין מחזירין לתנור ולא לכופח, שהוסקו בגפת או בעצים, אף על פי שגרף או כיסה, מפני שהבלן חם ביותר. וכל שאין מחזירין עליו, אין סומכין לו בשבת.

יא) אסור להכניס מגרפה לקדירה בשבת, והיא על האש, להוציא ממנה בשבת -- מפני שמגיס בה; וזה מצורכי הבישול הוא, ונמצא כמבשל בשבת. ומותר להחזיר מכירה לכירה, אפילו מכירה שהבלה מועט לכירה שהבלה מרובה; אבל לא מכירה לטמינה, ולא מטמינה לכירה.

יב) לא ימלא אדם קדירה עססייות ותורמוסין, או חבית של מים, וייתן לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה, וישהה אותן -- שאלו וכל כיוצא בהן, אף על פי שלא בשלו כל עיקר, כתבשיל שלא בשל כל צורכו הן, מפני שאינן צריכין בישול הרבה; ודעתו עליהן לאוכלן לאלתר, ולפיכך אסור לשהותן בתנור. ואם עבר ושיהה -- אסורין עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שייעשו.

יג) תנור שנתן לתוכו בשר מבעוד יום, ושיהה אותו בשבת -- אם בשר גדי הוא וכיוצא בו, מותר, שאם יחתה בגחלים, יתחרך הבשר שאינו צריך אלא חמימות האש בלבד. ואם בשר עז או בשר שור הוא, אסור, שמא יחתה בגחלים, לבשלו: ואם טח פי התנור בטיט, מותר -- שאם בא לפתוח התנור ולחתות, תיכנס הרוח, ויתקשה הבשר וייפסד, ויצטנן התנור.

יד) וכן כל דבר שהרוח מפסדת אותו, אין גוזרין עליו שמא יגלהו ויחתה; ומפני זה נותנין אונין של פשתן לתוך התנור עם חשיכה, שאם גילהו ייפסד.

טו) נתן גדי שלם לתוך התנור, הרי הוא כבשר עז או בשר שור, ואסור לשהותו, שמא יחתה בגחלים -- אלא אם כן טח התנור; ומותר לשלשל כבש הפסח לתנור עם חשיכה, ואף על פי שאינו טח, מפני שבני חבורה, זריזין הן.

טז) אין צולין בשר ובצל וביצה על גבי האש -- אלא כדי שייצלו מבעוד יום, ויהיו ראויין לאכילה. ואם נשארו אחר כן על האש בשבת, עד שייצלו הרבה -- מותר, מפני שהן כמצטמק ורע לו: שאם חתה -- יחרוך אותן, שעל גוף האש הם. ומפני זה מניחין מוגמר תחת הכלים עם חשיכה -- שאם חתה בגחלים, יישרף המוגמר ויעשן הכלים.

יז) הא למדת, שכל דבר שאנו אוסרין בעניין זה, אינו אסור משום שהוא נעשה בשבת; אלא גזירה, שמא יחתה בגחלים. לפיכך אין נותנין צמר ליורה, אלא אם כן הייתה עקורה מעל האש -- שמא יחתה בגחלים: והוא, שיהיה פיה טוח בטיט -- שמא יגיס בה, משחשיכה.

יח) אין נותנין את הפת בתנור עם חשיכה, ולא הררה על גבי הגחלים -- אלא כדי שיקרמו פנים שאינן מודבקין בתנור או באש; ואם נשארו אחרי כן, עד שיגמור אפייתן -- מותר: שאם יחתה, יפסיד אותן. ואם נתן סמוך לחשיכה, וחשיכה ועדיין לא קרמו פניה -- אם במזיד, אסור לאכול מהן עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שייעשו. ואם בשוגג, מותר לו לרדות ממנה מזון שלוש סעודות בשבת; וכשהוא רודה -- לא ירדה במרדה כדרך שהוא עושה בחול, אלא בסכין וכיוצא בה.

יט) עושה אדם מדורה מכל דבר שירצה, בין על גבי קרקע בין על גבי מנורה, ומדליקה מבעוד יום, ומשתמש לאורה או מתחמם כנגדה בשבת. וצריך שידליק רוב המדורה קודם חשיכה, עד שתהא שלהבת עולה מאליה קודם השבת; ואם לא הדליק רובה, אסור ליהנות בה בשבת -- גזירה, שמא יחתה בה ויניד העצים כדי שתעלה השלהבת. ואם הדליק עץ יחידי, צריך להדליק רוב עובייו ורוב היקפו מבעוד יום.

כ) במה דברים אמורים, בגבולין; אבל במקדש, מאחיזין את האור בעצים במדורת בית המוקד עם חשיכה, ואין חוששין שמא יחתה, שהכוהנים זריזין הן.

כא) הייתה מדורה של קנים, או של גרעינים -- אינו צריך להדליק הרוב; אלא כיון שהתחיל בהן האש קודם השבת, מותר להשתמש בה, מפני שהאש נתלית בהן במהרה, ואינו צריך לחתות. לפיכך אם אגד הקנים, או הניח הגרעינין בחותלות -- הרי הן כעצים, וצריך שתעלה בהן שלהבת מאליה קודם השבת.

כב) מדורה של זפת, או של גופרית, או של רבב, או של קירה, או של קש, או של גבבה -- אינו צריך להדליק רובה קודם השבת, מפני שהאש מדלקת אותם במהרה.