www.JewisheSchool.org

הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה

הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה. יש בכללן חמש מצוות עשה, וזה הוא פרטן: (א) להיות תפילין על הראש; (ב) לקושרם על היד; (ג) לקבוע מזוזה בפתחי השערים; (ד) לכתוב כל איש ספר תורה לעצמו; (ה) לכתוב המלך ספר שני לעצמו כדי שיהיו לו שני ספרי תורה. וביאור כל המצוות האלו בפרקים אלו.

---

הלכות תפילין פרק א

א) ארבע פרשייות אלו, שהן "קדש לי" (שמות יג,ב), "והיה כי יביאך ה'" שבספר ואלה שמות (שמות יג,יא), ו"שמע" (דברים ו,ד), "והיה אם שמוע" (דברים יא,יג) -- הן שנכתבות בפני עצמן, ומחפין אותן בעור, ונקראין תפילין; ומניחין אותן על הראש, וקושרין אותן על היד. ואפילו קוצו של אות אחת מארבע פרשייות אלו, מעכב את כולן מן התורה, עד שיהיו נכתבות שלמות, כתקנן.

ב) וכן שתי פרשייות שבמזוזה, שהן "שמע" (דברים ו,ד) ו"והיה אם שמוע" (דברים יא,יג) -- אפילו אות אחת משתי הפרשייות, אם חסר קוצו, מעכב מן התורה, עד שיהיו שתיהן נכתבות שלמות. וכן ספר תורה שחסר אפילו אות אחת, פסול.

ג) עשרה דברים יש בתפילין, כולן הלכה למשה מסיניי, וכולן מעכבין; לפיכך אם שינה באחת מהן, הרי התפילין פסולות. שניים הן בכתיבתן, ושמונה בחיפויין וקשירת רצועותיהן; ואלו הן השניים שבכתיבתן -- שכותבין אותן בדיו, ושיהיו נכתבין על הקלף.

ד) כיצד מעשה הדיו, מקבצין העשן של שמנים, או של זפת ושעווה וכיוצא בהן; וגובלין אותן בשרף האילן, ובמעט דבש, ולותתין אותו הרבה ודכין אותו, עד שייעשה רקיקין; ומייבשין אותו, ומצניעין אותו. ובשעת כתיבה, שורהו במי עפצה וכיוצא בו, וכותב בו, שאם תמחקנו יימחק. וזה הוא הדיו שמצוה מן המובחר, לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות; ואם כתב שלושתן במי עפצה וקלקנתוס, שהוא עומד ואינו נמחק, כשרין.

ה) אם כן מה מיעטה ההלכה שנאמר למשה מסיניי, שיהיו כתובים בדיו -- למעט שאר מיני צבעונין כגון האדום, והירוק וכיוצא בהן: שאם כתב בספרים או בתפילין או במזוזות, אפילו אות אחת, בשאר מיני צבעונין, או בזהב -- הרי אלו פסולין.

ו) שלושה עורות הן -- גוויל, וקלף, ודוכסוסטוס. כיצד, לוקחין עור בהמה או חיה, ומעבירין השיער ממנו תחילה; ואחר כך מולחין אותו במלח, ואחר כך מעבדין אותו בקמח; ואחר כך בעפצה וכיוצא בו, מדברים שמקבצין את העור ומחזקין אותו: וזה הוא הנקרא גוויל.

ז) ואם לקחו העור אחר שהעבירו שיערו, וחילקו אותו בעובייו לשניים, כמו שהעבדנין עושין, עד שייעשה שני עורות -- אחד דק, הוא שממול השיער; ואחד עבה, והוא שממול הבשר -- ועיבדו אותו במלח, ואחר כך בקמח, ואחר כך בעפצה וכיוצא בו: זה החלק שממול השיער, נקרא דוכסוסטוס; וזה שממול הבשר, נקרא קלף.

ח) הלכה למשה מסיניי, שיהיו כותבין ספר תורה על הגוויל, וכותבין במקום השיער; ושיהיו כותבין התפילין על הקלף, וכותבין במקום הבשר; ושיהיו כותבין המזוזה על דוכסוסטוס, וכותבין במקום השיער. וכל הכותב על הקלף במקום שיער, או שכתב בגוויל ובדוכסוסטוס במקום בשר, פסול.

ט) אף על פי שכך היא הלכה למשה מסיניי, אם כתב ספר תורה על הקלף, כשר -- ולא נאמר גוויל אלא למעט דוכסוסטוס, שאם כתב עליו, הספר פסול. וכן אם כתב המזוזה על הקלף, או על הגוויל, כשר -- לא נאמר על דוכסוסטוס, אלא למצוה.

י) אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות, על גבי עור בהמה טמאה ועוף וחיה הטמאים; אבל כותבין על גבי עור בהמה וחיה ועוף טהורין, ואפילו נבילות וטריפות שלהן. ואין כותבין על גבי עור הדג הטהור, מפני הזוהמה, שאין זוהמתו פוסקת בעבודה.

יא) גוויל של ספר תורה, וקלף של תפילין או של ספר תורה, צריך לעבד אותן לשמן; ואם עיבדן שלא לשמן, פסולין. לפיכך אם עיבדן הגוי, פסולין; אף על פי שאמרנו לו לעבד עור זה לשם הספר, או לשם התפילין, פסולין -- שהגוי על דעת עצמו הוא עושה, לא על דעת השוכר אותו. לפיכך כל דבר שצריך מעשה לשמו, אם עשהו הגוי, פסול. ומזוזה, אינה צריכה עבודה לשמה.

יב) הלכה למשה מסיניי, שאין כותבין ספר תורה ולא מזוזה, אלא בשרטוט; אבל תפילין, אינן צריכין שרטוט, לפי שהן מחופין. ומותר לכתוב תפילין ומזוזה, שלא מן הכתב, שהכול גורסין פרשייות אלו; אבל ספר תורה, אסור לכתוב בו אפילו אות אחת, שלא מן הכתב.

יג) ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן מין, יישרפו. כתבן גוי, או ישראל משומד, או מוסר, או עבד, או אישה, או קטן -- הרי אלו פסולין, וייגנזו, שנאמר "וקשרתם... וכתבתם" (דברים ו,ח-ט), כל שמוזהר על הקשירה ומאמין בה, הוא שכותב. נמצאו ביד מין ואינו יודע מי כתבן, ייגנזו; נמצאו ביד גוי, כשרין. ואין לוקחין ספרים תפילין ומזוזות מן הגויים, ביותר על דמיהן, שלא להרגיל אותן לגונבן, ולגוזלן.

יד) ספר תורה תפילין ומזוזות, שכתבן על גבי עור בהמה חיה ועוף הטמאין, או על גבי עורות שאינן מעובדין, או שכתב ספר תורה ותפילין על עור שלא עיבדן לשמן -- הרי אלו פסולין.

טו) הכותב ספר תורה או תפילין או מזוזה, ובשעת כתיבה לא הייתה לו כוונה, וכתב אזכרה מן האזכרות שבהן, שלא לשמן -- פסולין. לפיכך הכותב את השם, אפילו מלך ישראל שואל בשלומו, לא ישיבנו; היה כותב שניים או שלושה שמות, הרי זה מפסיק ביניהן, ומשיב.

טז) הטובל את הקולמוס לכתוב את השם, לא יתחיל מאות השם, אבל מתחיל הוא מאות שלפניו. שכח לכתוב את השם כולו, תולה אותו בין השיטות; אבל מקצת השם בשיטה ומקצתו תלוי, פסול. ובשאר התיבות, אם שכח, כותב מקצת התיבה בשיטה ומקצתה למעלה. במה דברים אמורים, בספר תורה; אבל במזוזות ותפילין, אין תולין בהן אפילו אות אחת, אלא אם שכח אפילו אות אחת, גונז מה שכתב וכותב אחרת. ומותר לכתוב את השם על מקום הגרד, ועל מקום המחק, בכולן.

יז) כותבי ספרים תפילין ומזוזות, אסור להם להפוך את היריעה על פניה; אלא פורס עליה בגד, או כופלה.

יח) ספר תורה תפילין ומזוזה, שאמר הסופר אחר שיצאו מתחת ידו, לא כתבתי האזכרות שבהן לשמן, אינו נאמן לפוסלן, אבל נאמן להפסיד כל שכרו. ולמה אינו נאמן לפוסלן, שמא לא נתכוון אלא להפסיד על הלוקח, או על זה ששכרו, ודימה שאינו מפסיד באמירה זו אלא שכר האזכרות. לפיכך אם אמר ספר תורה זה, או תפילין אלו, עורות שלהן, אינם מעובדות לשמן -- מתוך שנאמן להפסיד שכרו, נאמן לפוסלן: שהרי הכול יודעים, שאם אין העורות מעובדים לשמן, אין לכולן שכר.

יט) אין כותבין תפילין ומזוזה, אלא בכתב אשורי. והתירו בספרים, לכותבן אף ביווני בלבד; וכבר נשתקע יווני מן העולם, ונשתבש ואבד -- לפיכך אין כותבין היום שלושתן, אלא אשורי.

כ) וצריך להיזהר בכתיבתן, כדי שלא תדבק אות באות, שכל אות שאין העור מקיף לה מארבע רוחותיה, פסול; וכל אות שאין התינוק שאינו לא חכם ולא סכל יכול לקרותה, פסולה. לפיכך צריך להיזהר בצורת האותייות, שלא תדמה היוד לואו, ולא ואו ליוד; ולא כף לבית, ולא בית לכף; ולא דלת לריש, ולא ריש לדלת; וכן כל כיוצא בהן, עד שירוץ הקורא בהן.

כא) [כ] עור שהיה נקוב, לא יכתוב על גבי הנקב. וכל נקב שהדיו עוברת עליו, אינו נקב, ומותר לכתוב עליו; לפיכך מותר לכתוב על גבי עור העוף שנתעבד. ניקב העור אחר שנכתב, אם ניקב בתוך האות כגון תוך הא או תוך מם, וכן בשאר אותייות -- כשר. ניקב בירך של אות עד שנפסקה, אם נשתייר ממנה מלוא אות קטנה, כשר -- והוא שלא תדמה לאות אחרת; ואם לא נשתייר ממנה מלוא אות קטנה, פסולה.