www.JewisheSchool.org

הלכות ברכות פרק ו

א) כל האוכל הפת שמברכין עליה המוציא, צריך נטילת ידיים תחילה וסוף, ואף על פי שהיא פת חולין; ואף על פי שאין ידיו מלוכלכות, ואינו יודע להן טומאה, לא יאכל, עד שייטול שתי ידיו. וכן כל דבר שטיבולו במשקין, צריך נטילת ידיים, תחילה.

ב) כל הנוטל ידיו, בין לאכילה, בין לקרית שמע, בין לתפילה -- מברך בתחילה, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים: שזו מצות חכמים שנצטווינו בתורה לשמוע מהן, שנאמר "על פי התורה אשר יורוך" (דברים יז,יא). ומים אחרונים, אין מברכין עליהן, שאינן אלא מפני הסכנה; ולפיכך חייב אדם להיזהר בהן ביותר.

ג) נטילת ידיים בין תבשיל לתבשיל, רשות -- רצה נוטל, רצה אינו נוטל. ופירות של חולין, אינן צריכין נטילת ידיים, בין בתחילה, בין בסוף; וכל הנוטל ידיו לפירות, הרי זה מגסי הרוח.

ד) כל את המלח, צריך נטילת ידיים באחרונה -- שמא יש בו מלח סדומית או מלח שטבעו כמלח סדומית, ויעביר ידיו על עיניו וייסמא; מפני זה חייבין ליטול ידיים בסוף כל סעודה, מפני המלח. ובמחנה, פטורין מנטילת ידיים בתחילה, מפני שהן טרודין במלחמה; וחייבין באחרונה, מפני הסכנה.

ה) [ד] עד היכן היא נטילת ידיים, עד הפרק; וכמה שיעור המים, רביעית לכל שתי ידיים. וכל שחוצץ בטבילה, חוצץ בנטילת ידיים; וכל העולה למידת המקוה, עולה לשיעור רביעית.

ו) [ה] כל הצריך נטילת ידיים, אם הטביל ידיו במי מקוה, אינו צריך דבר אחר; ואם הטבילן במים שאין בהן שיעור מקוה, או במים שאובין שבקרקע, לא עשה כלום, שאין המים שאובין מטהרין את הידיים אלא בנטילה.

ז) [ו] כל הנוטל ידיו, צריך להיזהר בארבעה דברים: במים עצמן, שלא יהיו פסולין לנטילת ידיים; ובשיעור, שיהיה בהן רביעית לכל שתי ידיים; ובכלי, שיהו המים שנוטלין בהן בכלי; ובנוטל, שיהו המים באין מכוח נותן.

ח) [ז] ארבעה דברים, פוסלין את המים -- שינוי מראה, וגילוי, ועשיית מלאכה בהן, והפסד שמונע את הבהמה מלשתות מהן. כיצד, מים שנשתנו מראיהן, בין בכלים בין בקרקעות, בין מחמת דבר שנפל לתוכן בין מחמת מקומן -- הרי אלו פסולין. וכן אם נתגלו גילוי האוסר אותן מן השתייה, נפסלו לנטילת ידיים.

ט) [ח] כל מים שנעשה בהן מלאכה, נעשו שופכין ופסולין לנטילת ידיים. כיצד, מים שאובין שהדיח בהן כלים, או ששרה בהן פיתו, וכיוצא בזה, בין בכלים בין בקרקעות -- פסולין לנטילת ידיים. הדיח בהן כלים מודחין או חדשים, לא פסלן. מים שהנחתום מטבל בהן את הכעכים, פסולין; ושהוא חופן מהן בשעת לישה, כשרין -- שהמים שבחופניו, הן שנעשו בהן מלאכה, אבל המים שחפן מהם, הרי הן בכשרותן.

י) [ט] וכל מים שנפסלו משתיית הכלב, כגון שהיו מרים או מלוחין או עכורין או ריחן רע, עד שלא ישתה אותן הכלב -- בכלים, פסולין לנטילת ידיים; ובקרקעות, כשרין להטביל בהן. חמי טבריה, במקומן מטבילין בהן את הידיים; אבל אם נטל מהן בכלי, או שהפליג מהן אמה למקום אחר, אין נוטלין מהן, לא ראשונים ולא אחרונים -- מפני שאינן ראויין לשתיית בהמה.

יא) [י] יש לנוטל ליתן על ידיו מעט מעט, עד שייתן כשיעור; ואם נתן הרביעית כולה בשטיפה אחת, כשר. נוטלין ארבעה חמישה, זה בצד זה, או יד זה על גבי יד זה, בשטיפה אחת -- ובלבד שירפו ידיהן, כדי שיבוא ביניהן המים, ויהיה באותה השטיפה, כדי רביעית לכל אחד ואחד.

יב) [יא] אין נותנין לידיים לא בדופנות הכלים, ולא בשולי המחץ, ולא בחרסים, ולא במגופת החבית. ואם תיקן המגופה לנטילה, נותנין ממנה לידיים; וכן החמת שתיקנה, נותנין בה לידיים. אבל שק וקופה, אף על פי שתיקנן, אין נותנין מהן לידיים. ולא ייתן לחברו בחופניו, שאין חופניו כלי. וכלים שנשברו שבירה המטהרת אותן מידי טומאה, אין נותנין בהם לידיים, מפני שהן שברי כלים.

יג) [יב] בכל הכלים, נוטלין לידיים, אפילו כלי גללים, וכלי אדמה -- והוא, שיהיו שלמים. כלי שאינו מחזיק רביעית, או אין בו רביעית, אין נותנין ממנה לידיים.

יד) [יג] הכול כשרין ליתן לידיים, אפילו חירש שוטה וקטן. אם אין שם אחר, מניח הכלי בין ברכיו וצק על ידיו, או יטה החבית על ידיו, וייטול; או נוטל ידו אחת וצק בזו על זו, וחוזר וצק בראשונה על השנייה. והקוף, נוטל לידיים.

טו) [יד] השוקת שדולה אדם בידו או בגלגל ונותן לתוכה, והמים נמשכין ממנה באמה והולכין ומשקין הירקות או הבהמה, והניח ידיו בשוקת, ועברו המים ושטפו על ידיו -- לא עלתה לו נטילה, שהרי אין כאן נותן על ידיו; ואם היו ידיו קרובות לשפיכת הדלי, עד שנמצאו המים שטפו על ידיו מכוח נתינת האדם, עלתה לו נטילה.

טז) [טו] מים שנסתפק לו אם נעשה מהן מלאכה או לא נעשה, אם יש בהן כשיעור או שאין בהן, אם הן טהורין או טמאין, ספק נטל ידיו ספק לא נטל ידיו -- ספקו, טהור, שכל ספק שבטהרת ידיים, טהור.

יז) [טז] מים ראשונים, צריך שיגביה ידיו למעלה, שלא ייצאו מים חוץ לפרק, ויחזרו ויטמאו את הידיים; ואחרונים, צריך שישפיל ידיו למטה, כדי שייצא כל כוח המלח שעל ידיו. מים ראשונים, ניטלים בין על גבי כלי בין על גבי קרקע; ואחרונים, אינן ניטלין על גבי קרקע. מים ראשונים, בין בחמי האור בין בצונן; ואחרונים, אין ניטלין בחמין, והוא, שיהיו חמים שהיד סולדת בהן -- מפני שאין מעבירין את הזוהמה, שאינו יכול לפשפש בהן, אבל אם היו פושרין, נוטלין מהן באחרונה.

יח) [יז] נוטל אדם ידיו שחרית, ומתנה עליהן כל היום, ואינו צריך ליטול את ידיו, לכל אכילה ואכילה -- והוא, שלא הסיח דעתו מהן; אבל אם הסיח דעתו מהן, צריך ליטול ידיו בכל עת שצריך נטילה.

יט) [יח] לט אדם את ידיו במפה, ואוכל בהן פת או דבר שטיבולו במשקה, אף על פי שלא נטל ידיו. המאכיל לאחרים, אינו צריך נטילת ידיים; והאוכל, צריך נטילת ידיים, אף על פי שאינו נוגע במאכל, אלא אחר הוא מאכילו. והוא הדין לאוכל במגרפה, שצריך נטילת ידיים.

כ) [יט] אסור להאכיל מי שלא נטל ידיו, ואף על פי שהוא נותן לתוך פיו. ואסור לזלזל בנטילת ידיים; וציוויים הרבה ציוו חכמים, והזהירו על הדבר -- אפילו אין לו מים אלא כדי לשתות, נוטל ידיו במקצתן, ואחר כך אוכל, ושותה מקצתן.

כא) [כ] צריך אדם לנגב את ידיו, ואחר כך יאכל; וכל האוכל בלא ניגוב ידיים, כאוכל לחם טמא. וכל הנוטל ידיו באחרונה, מנגב ואחר כך מברך; ותיכף לנטילת ידיים, ברכת המזון: לא יפסיק ביניהם בדבר אחר; אפילו לשתות מים אחר שנטל ידיו באחרונה, אסור עד שיברך ברכת המזון.